"מסלול הפחם היה זרוי בעלמות אומללות ושרויות במצוקה מייסרת", תאר ה"ניו יורק טיימס" את ריצת 800 המטרים לנשים באולימפיאדת אמסטרדם 1928 .

המראה היה, כנראה כה מכאיב ונוגע ללב, עד שהשתתפות במקצוע זה נאסרה על נשים. חלפו עוד שלושים ושתיים שנה בטרם הורשו נשים להתחרות במרוץ העולה על 200 מטרים. אזרחי ספרטה העתיקה היו נאורים יותר, מבחינה זאת, מאשר החברות המודרניות. הם עודדו נשים לעסוק בספורט, מתוך אמונה שנשים בריאות וחזקות ילדו תינוקות בריאים וחזקים. תפיסה זו הוחלפה במאה ה- 19 בתפיסה הויקטוריאנית של הנשיות. נשים היו אמורות להיות נחותות מבחינה גופנית ושכלית. לא מעט חברות, אפילו בימינו אנו, עדיין שבויות בגישה המוטעית הזאת.

השוואות של יכולות וביצועים גופניים בין נשים לבין גברים, לא נערכו בעבר בתנאים בסיסיים שווים. נשים ניהלו אורח חיים שונה (בדרך כלל פחות פעיל) זכו לפחות אימונים, לפחות עזרה מקצועית, לפחות אימונים, לפחות עזרה מקצועית, לפחות ניסיון תחרותי, פחות לבוש וציוד מתאימים. אימון גופני נחשב כגורם הפוגע בגוף האישה, וספורטאיות היו צריכות לסמוך על יכולתן הטבעית בלבד. מתחילת שנות ה- 70 חלה עליה עצומה בהשתתפות של נערות ושל נשים בפעילות גופנית ובספורט. תוכניות האימונים הוגדלו והורחבו, כדי להכין את הנשים בצורה הטובה ביותר להשתתף ולהצליח בספורט התחרותי.

איש איננו נרתע כיום ממראה ספורטאיות החוצות את קו הסיום, ואין זה משנה כמה מזיעות, חסרות נשימה או מתייסרות הן נראות. במהלך העשורים האחרונים, נשים רצו, קפצו, שחו ודיוושו בהתמדה את דרכן לקדמת הספורט העולמי. ככל שהזדמנויות בספורט ההישגי הולכות ומשתוות, כך גם קטן הפער שבין ביצועי הנשים לבין ביצועי הגברים. ב- 1992 ניסו ד"ר בריאן וויפ וסוזאן וורד מביה"ס לרפואה של UCLA , להעריך האם ומתי ידביקו הנשים את הגברים במקצועות הריצה השונים. החוקרים ניתחו את התפתחות השיאים העולמיים מתחילת המאה וגילו שקצב השיפור הנשי מהיר מזה הגברי. בהתאם לכך חזו השניים שיא משותף בריצת המרתון (2:02 שעות) עוד לפני שנת 2000 ומקצים משותפים בריצות במשחקים האולימפיים בשנת 2040. האומנם?

מאמר זה עוסק בהבדלים שבין המינים מבחינה אנטומית (מבנית) ופיסיולוגית (תפקודית), בניסיון להתחקות אחר שורשיהם של ההבדלים ביכולת הגופנית ובהישגים הספורטיביים. ההבדלים, אנטומיים יותר מפיסיולגיים, פועלים, בדרך כלל, לטובת הגברים, בענפי ספורט הדורשים גודל וכוח. רבים מהבדלים אלה עשויים להתבטל באמצעות אימון גופני. הנתונים הפיסיולגיים של אישה מאומנת גבוהים מאלה של גבר מאומן פחות. נוסף לכך, ההבדלים הבין-מיניים אינם רלוונטיים בספורט, היות שנשים מתחרות עם עמיתותיהן ולא עם גברים.

הממדים הפיסיים של גבר בוגר גדולים יותר ב- 7%-10% בממוצע מאלה של אישה בוגרת. ישנו הבדל קטן מאוד בין ילדים לילדות עד תחילת גיל ההתבגרות, תקופה שבה הבנות גבוהות מהבנים באופן זמני. הדבר נובע מכך שתקופת הבגרות אצל בנות מתחילה בגיל מוקדם יותר מאשר אצל בנים (11 לעומת 13).

ההתפרצות המאוחרת של הגדילה אצל בנים ותקופת הגדילה המהירה והממושכת יותר שלהם גורמות להם לצמוח לגובה רב יותר, עם מבנה כתפיים רחב יותר, מבנה צר יותר של אגן וגפיים ארוכים יותר מאלה של הנערות. בהשפעת הורמון המין הנשי, אסטרוגן, יש לנערות כתפיים צרות יותר, אגן רחב יותר ביחס לגובהן, וזווית נשיאה גדולה יותר של המרפקים , מה שמהווה חסרון ביומכני בריצות ובזריקות. האסטרוגן אחראי גם לאגירה העודפת של שומן אצל נערות במהלך תקופת ההתבגרות, בעת שהטסטוסטרון גורם להתפתחות שרירית אצל נערים. לנשים בוגרות יש פי שניים רקמת שומן מאשר לגברים, כשהנתון בא לידי ביטוי באחוזים ממשקל הגוף הכולל.

לגברים יש מסת שרירים גדולה יותר, ולכן חוזק כולל רב יותר, כ- 45%-65% בפלג הגוף העליון, וכ- 25%-30% בפלג הגוף התחתון, אם מבטאים את החוזק ביחס למשקל הגוף, מצטמצם הפער לכדי 5%-15% בלבד. ולבסוף, חוזק השריר, ביחס ליחידה של חתך רוחב, דומה אצל שני המינים. בחלוקת סיבי השריר לסיבים אדומים-איטיים (ST) ולסיבים לבנים - מהירים (FT) אין הבדל בין נשים לבין גברים, אך שטח החתך של הסיבים גדול יותר אצל גברים, והוא זה המעניק להם יתרון מכריע בחוזק של השריר.

נשים גמישות יותר מגברים ברוב חלקי הגוף. הבדל זה נובע מרמה בסיסית גבוהה יותר של ההורמון רלקסין אצל נשים. הורמון זה מרכך את הרקמות המחברות את מערכת השרירים למערכת השלד ומאריך אותן. לגברים יש כליטר דם אחד יותר מאשר לנשים וריכוז המוגלובין גבוה יותר (15.8 לעומת 13.7 גרם / 100 מ"ל דם) מימדי הלב והריאות גדולים יותר אצל גברים, ולכן תפוקת הלב ואוורור הריאות שלהם עולים על אלה של הנשים. אצל נשים, קצב הלב במנוחה גבוה מעט יותר, אך קצב הלב המרבי נקבע על ידי הגיל והוא זהה אצל שני המינים .

המדד המקובל למדידת היכולת האירובית המרבית הוא הצח"מ (צריכת חמצן מרבית) - נפח החמצן המרבי שהגוף מסוגל לנצל בדקה אחת. ההבדל בצח"מ בין נשים לבין גברים נע סביב 50%-60% ביחידות של ליטר חמצן/דקה (כמות חמצן מוחלטת) 25%-20% ביחידות של מ"ל חמצן/ק"ג משקל גוף/דקה (כמות חמצן יחסית למשקל הגוף) ו- 10%-5% בלבד, כשיחידת המדידה היא מ"ל חמצן / ק"ג LBM / דקה (כמות חמצן יחסית למשקל הגוף ללא השומן).

לגבר יכולת אנאירובית גבוהה יותר, בעיקר עקב יכולתו להשתמש יותר בתהליכים אנאירוביים, תוך יצור כמות גדולה יותר של חומצת חלב. ריכוז האנזימים, האחראים ליכולת האנאירובית בשריר, דומה בשני המינים, אך לנשים בדרך כלל, יש פחות רקמת שריר.

התגובות האנטומיות והפיסיולוגיות לאימון גופני זהות אצל בוגרים משני המינים וכוללות ירידה באחוז השומן, עליה במסת השרירים ושיפור ניכר במערכת האירובית. מידת השיפור תלויה בנקודת ההתחלה של המתאמן, בגנטיקה שלו ובסוג האימון. האימון משפיע על סף ההצטברות חומצת חלב בדם (OBLA) על ניצול של פחמימות ושומנים, על יעילות התנועה ועל מערכות הלב וכלי הדם והנשימה. ניתן לצמצם באופן ניכר את ההבדלים הפיסיולוגיים בין המינים, ובחלקם גם את האנטומיים, באמצעות אימונים מתאימים מבחינת תדירותם, משכם ועצימותם.

סביר מאד, שהפער בין הישגי הנשים לבין הישגי הגברים ימשיך להצטמצם גם בעתיד. כל זאת, עד גבול המיצוי האפשרי של הפוטנציאל הגנטי האישי, גבול שבו יבואו לידי ביטוי ההבדלים האמיתיים בין המינים.

בענפי הספורט, שבהם מהווה הכוח מרכיב עיקרי, ולהורמונים האנדרוגניים (הגבריים) השפעה מכרעת על ההישג הספורטיבי - יישמר פער גדול יותר בין המינים. בענפי הספורט שבהם הכוח אינו מהווה מרכיב עיקרי, והמתחרים נדרשים לסבולת גבוהה, או למשקל גוף נמוך, או לגמישות מרובה, ילך הפער בין המינים ויצטמצם ואולי אפילו ייעלם לחלוטין. אין לנו אלא להמתין ולראות אם תחזיתם של וויפ-ווורד לגבי השוויון בין המינים - תתגשם. במחשבה שניה, אולי השוואה כזו כלל אינה נחוצה, שהרי להשוות ספורט נשים לזה של הגברים, הוא כמו להשוות את המתאגרף מייק טייסון לשחמטאי גארי קספרוב: שניהם הוכתרו כאלופי העולם, אבל אף לא אחד מאתנו מצפה שיתמודדו ביניהם.

דר' דרור שגיא הוא רכז הוראת המדעים במכון וינגייט ומרצה לפיזיולוגיה של המאמץ באוניברסיטת תל-אביב